כבר ארבע בבוקר, הסוף של דצמבר
כותבת כדי לשאול אם את בסדר
העיר כמו תמיד, הדירה משגעת
יש מוזיקה, יש לי בת, זה את יודעת
בנית לך שם בית ומשפחה, את אולי מאושרת
ואת חיה, ממה עכשיו?
והאם, האם את זוכרת

ואיך אין, אין לי שום מישהו אחר
רק צל בדמותך, לא יותר
לבד מול ירח בהיר
כן זה סוף סוף בהיר

פתאום את נראית לי יותר מבוגרת
במעיל הכחול וחולצה מכופתרת
חשבת שהוא בטח ירוץ אחריך
רכבת נוסעת ממני אליך
את כתבת שכואב לך
כשאת חושבת עלי
והוא כאן, הוא חזר, אבל לא אלי

הנה את שם עם זרי הוורדים
אם לשני ילדים
הנה הוא מתעורר, הוא שואל לשלומך
ומה יש לומר לך, אחות ובוגדת
אם אין לי מילות אהבה?
שעוד לא שכחתי, שכבר לא פוחדת
אולי זה היה לטובה
אם את אי פעם עוברת פה ליד, בשכונה
המפתח בדלת ואני ישנה
תודה על זה שהוא שוב מחייך
בוודאי בגללך, לא ידעתי כבר איך
ואיך אין, אין לי שום מישהו אחר
רק צל בדמותך, לא יותר
לבד מול ירח בהיר
שלך, א. כורם